ME CREEN LOCO , Y SI LO ESTOY LOCO DE AMOR AL SEÑOR: agosto 2016

מיכאל.נמשך למצוות ולגברים

כשאלוהים ברא אותי:
"גביראל,אני חושב שכדאי שנגוון הפעם."
"נגוון?"
"כן...העולם יותר מידי צפוי...בא לי משהו חדש...משהו מעניין."
"מה הכי הולך עכשיו שם למטה גבריאל?"
"אממ...הומואים?"
"יודע מה? סבבה,בוא נעשה לנו הומו,אבל לא סתם הומו...כי יש מלא כאלה כבר..יותר מידי.."
"יש לי!,אולי...הומו דתי!"
"רעיון מצוין אלוהים!,רעיון מצוין,זה בטוח יהיה מעניין".

יום רביעי, 15 באפריל 2015

איך זה קרה?השואה

אני מיכאל קאץ,

אני הומו דתי,וסבתא שלי הייתה בשואה, שם
הוריה, אחיה ואחיותיה נספו. היום סבתא שלי היא אשה מבוגרת, בת תשעים ושבע.
היא לא זוכרת את המשפט האחרון שאמרה, אבל זוכרת את העבר, לפרטי פרטים. אני
מניח שאי אפשר לשכוח דבר כזה, לא משנה כמה חזק מנסים.

כשלומדים על השואה, תמיד עולה שאלה מטרידה. איך זה קרה? איך מיליונים הלכו
אחרי היטלר? איך העולם שתק? איך אדם כלשהו היה מסוגל להרוג ככה, בדם קר?
איפה הייתה האנושיות ? איפה היה אלוהים?

אמנם אין לי קשר ישיר עם אלוהים, וכבר שבע שנים שהוא לא עונה לי לשיחות...
אך יש לי מן הסבר פרטי כזה. הוא לא ינחם אף אחד, וגם לא יצדיק שום דבר, אבל
אולי יש פה משהו מעבר.

יש משפט מפורסם שאומר: "מי שלא למד מההיסטוריה נדון לחיות אותה שוב ושוב".
אני חושב שיש פה מן מסר חזק, שלא עבר מספיק. השואה הייתה תוצאה של שנאה,
פחד ובעיקר בורות. אנחנו נוטים לזלזל בכוחה של שנאה, במחשבה שמחשבות, כמה
פוסטים בפייסבוק, התבטאויות בווטסאפ וצעקות "יא הומו", לא באמת יכולות
לעשות משהו.

אז תנו לי לספר לכם משהו, גם היטלר לא חלם שהוא ירצח שישה מיליון יהודים,
כשהוא החליט לשתף עוד כמה אנשים באידיאולוגיה שלו, וקמה קבוצת שנאה קטנה.
ככה זה התקדם. כל כך התקדם, עד שיש לנו פחות שישה מיליון אנשים בעולם.

אבל על מה אני מדבר, אין שנאה כזו היום. ואם יש, היא בטח מדוכאת. נכון?

אז זהו שלא. היא נמצאת אפילו בממשלה, במפלגת הבית היהודי, בדמות בצלאל
סמוטריץ, מספר שמונה ברשימה. לפני עשר שנים הוא ייסד את "מצעד הבהמות", שכל
מטרתו הייתה לשנוא, כפשוטו. מצעד שכלל מאות אנשים ואין סוף שנאה כלפי
הקהילה הגאה.

סמוטריץ הוא רק דוגמא, שעל אף שהיא קיצונית, היא רחוקה מלהיות יחידה. השנאה
הזו קיימת בכל מקום כמעט, בכל גווני האוכלוסיה. בפעם הבאה שאנחנו מרגישים
גיץ של שנאה כלפי מישהו, לפני שאנחנו מחליטים להרע לו, כדאי שנעצור לרגע
ונברר עם עצמנו למה אנחנו שונאים אותו, והאם זה באמת מגיע לו.

יום שואה משמעותי.

יום שני, 6 באפריל 2015

אלוהים,אני לא מאמין לך

אני לא מאמין לך

לא יכול ליהות שבשביל זה אני כאן

בטוח יש יותר מזה

חייב ליהות

לא נולדתי בשביל למות

ואם עוד נשארה לך טיפת אחריות

אתה לא היית יוצר את השמש והירח סתם

לא היית מבזבז את היום השביעי
בשביל לברוא את האדם

בטוח יש יותר מזה,כי אם אין

אין כלום

אין מהות,אין תקווה,אין משמעות

רק תקופת

חיים

אחת

א ר ו כ ה

ואפילו אם אין

אני רוצה להאמין

שיש

הרי למה לי, לכבות לעצמי את האש?

כבר שנים שהיא דועכת

כבר לא כמו שהייתה

רוחות עזות כל העת

מנסות לכבותה

אבל יש לי עוד זמן כאן

ואני לא מתכוון לחיות 80 פעמים את אותה השנה

ולקרוא לזה "חיים"

כי אם ככה זה יראה,יש לי חבל מעולה במגירה

וקופסא מלאה בכדורים

אני לא מאיים

וגם לא משתף

אני
כואב.

יום שישי, 3 באפריל 2015

שלום משפחת ארנון

"אין סיכוי,פשוט אין סיכוי ,שנולדתי רק כדי לשלם מיסים ולמות"

שלום משפחת ארנון

אני ממש מצטער אם זה קצת גס אבל...אני שונא אתכם.

ממש-ממש.

אם התחלתם להתבלבל ולנסות להבין מי אני,חבל על הזמן שלכם,אתם לא
מכירים אותי

אני זה שעמד על יד המקרר של החלב,קונה מצרכים לאיזה עוגת גבינה ושוקלד
לחג.

איך היה? האמת שהיה דיי טוב,וגם קצת מעייף וקשה

עד ששמעתי את הקול המתוק של הבן שלכם.. אני חושב שקראו לו נווה.

נווה ביקש מאבא, שיקנה לו 18
מעדנים בטעם קפוצינו-קפה.

אבא צחק ואמר לו שאם הוא יאכל את הכל...הוא לא ילך לישון אף פעם,לפחות
לא בעולם הזה.

נווה,לא הבין מה הבעיה "נו אז מה?,אתה ואמא אף פעם לא ישנים,אתה
עובד כל הלילה,ואמא מסדרת את הבית ומכבסת לי את בגדים"

אבא צחק צחוק גדול והתיישב על
יד נווה,ככה,באמצע החיים.הוא רצה להסביר לבן שלכם, כמה דברים בסייסיים.

"אתה יודע שחייבים לישון כדי ליהות ערניים?" נווה חייך

"ואתה יודע שאם לא ישנים שבוע,מתים?"החיוך נחמק,והפך לצחוק
גדול כשגם אבא צחק

"ואתה יודע שאם אין לנו כח לעשות דברים...אנחנו נשכב כל
היום...אפילו לא נלך ללימודים?"

נראה שהחלק הזה,קצת מצא חן בעיני נווה,אבל אבא לא וויתר והמשיך הלאה
בסיפור הזה

"ואתה יודע שאם לא נלמד,ניהיה מסכנים,כל היום נסתובב ברחוב,ונרים
את הזבל של אנשים אחרים"

העיניים של נווה נפתחו בגועל וחרדה,ואבא הבין שזה הזמן להמשיך את
סיפור האימה

"ואם ...לא תיהיה לנו עבודה,לא יהיו לנו סיפורים מרשימים לספר
לאיזו חברה"

אבא נתן מרפק עדין אל צלעותיו של נווה,"חברה כמו שירה
סקרבלה?"

"כן,בערך...משו כזה,ואם לא תיהיה לך חברה,לא תיהיה לך אשה"

"ואם לא תיהיה לך אישה,לא יהיה לך משפחה."

נווה הינן בראשו הרזה,כמי שהשלים עם גורל

הוא לקח את כל המעדנים והחזיר אותם למדף שנמצא על ידו

ואז הוא הביט בי,ואני הבטתי בו,והוא חייך חיוך ביישן,ואני חייכתי אליו.

וברגע הזה.ברגע הזה בדיוק .אלוהים יודע למה,הבנתי.

שאף פעם לא תיהיה לי משפחה.וזה למה אני שונא אתכם משפחת ארנון

על שפגשתי אותכם על יד המקרר בסופר,במקום לקרוא ספר או סתם ללכת לישון

יום רביעי, 1 באפריל 2015

אין כניסה מתחת לגיל 18.

"ואני יודע,הוא עושה את הנורא מכל, נצמד ומתרחק לספה,כי
הוא פשוט לא יכול,לקבל אהבה ולהאמין בה באמת,כי הוא לא יודע מה זה בכלל... הוא רק יודע מה זה חשק מת"

אתה פשוט דוחה

אתה שפל.עלוב.מסריח.מכוער ומעורר
בחילה

נורא יותר מכל מה שהכרתי

אין לך גבולות.

אפילו את האח הקטן שלי לקחת לשם?

מובן שאמרתי לו לא לדבר עם זרים!

אבל איך הוא יכל לדעת שבתוך תוכו ישנו זר כזה?!

זה לא מקום לילדים!

כל המסדרונות האפלים עם כתמי השתן והצואה

האנשים חסרי הפנים,

המקום עם הכאב ותחושת חוסר
השלמות

לתחושת החטא הנוראה

לתסכול,ותחושת האושר הרגעית.

איך אתה לא מתבייש,לתפוס קורבן כל כך צעיר.

הייתי בטוח שאפילו לך,הנורא מכל,לא יעלה על הדעת לבחור ילד בן 6

אבל...אתה בן זונה.

לא יכול להתעסק עם אנשים בגודל שלך?!

חלש...עלוב...מכוער.

לוקח ילד כל כך תמים...ילד שרגיל ללכת אחרי הלב היפה והטהור שלו.

ואז אתה מנצל אותו

נצלן מסריח.

מכסה לו את העיניים וזורק אותו אל תוך כביש סואן

חותך אותו בווריד וזורק אותו לים מלא כרישים

זורק אותו אל כלוב מלא באריות רעבים

וכל זה בשביל מה?

אה?!

סתם ככה...יצר הרע.

יום חמישי, 29 בינואר 2015

דרוש פסיכולוג חדש

היי!, וואו.התגעגעתי ללכתוב פה. הייתה הפסקה ארוכה.ממש.ארוכה.וכבר למדתי
שאני לא באמת יכול להבטיח שאני אחזור ואכתוב פה ויש לי מדור מיוחד בגיהנום
על כל הפעמים שאמרתי את זה אז אני אחסוך ממכם את ההבטחה.

רציתי להעלות פה משו.נושא חשוב שאני מתלבט בו כבר בערך חודשיים...ואני
בטוח שיהיה לכם מה לתרום ולעזור לי גם בגלל שאתם כבר בלים ומלאי ניסיון וגם
בגלל שאתם יכולים להמליץ על שלכם.

על המה שלכם? אוקיי הנה זה בא.

אז אבא שלי יודע עלי. זה לא חדש,אתם כבר יודעים,בכיתי,הייתי שמח,שוב בכיתי ושוב הייתי שמח,הבנתי כמה זה טוב ואז כמה שזה רע.

הנקודה היא שאחרי שאבא גילה הוא החליט שאי אפשר להשאיר אותי הומו ושחייבים לשנות את זה.(או לפחות לנסות)

אם הוא היה אומר לי את זה לפני שבאתי לאיגי הייתי קופץ על זה,הייתי אומר לו
תודה ענקית,מנשק אותו,ורוקד הולה מרוב שמחה,אבל זה היה אחרי.

אחרי שניקו אותי מכל השטיפות מח של הסביבה. מכל אלה שאומרים שאי אפשר ליהות
הומו,ושאי אפשר להקים ככה משפחה מכל אלה שאומרים שהומואים הם בהמות,סוטים
וחולים.השלמתי עם עצמי.קיבלתי את עצמי.באמת.במאה אחוז.זה לא אומר שלא הייתי
מעדיף להיוולד סטרייט אבל כבר קיבלתי את זה שאין מה לעשות.ושזה אני,וכשהוא
בא,עם הצעה כזו...זה שבר לי את כל מה שבניתי עד לאותו היום.

כל הסיפור הזה העלה את השאלה הקשה:מה באמת יותר קשה,לקבל את עצמך ולהגיד שאין מה לעשות וזה אני,או לבוא ולבדוק אם אולי זה לא באמת אני,ואולי זה כתוצאה ממשהוא חיצוני?

ואז הבנתי...שאולי באיזשהו מקום וויתרתי לעצמי,כאיל קיבלתי את "עצמי" לפני שאני בטוח מי זה העצמי הזה.

ואם אולי אני לא בטוח הומו,יכול ליהות שיש אפשרת לעתיד טוב יותר?יכול ליהות
שאני לא אהיה צריך ליהות בביצת הרווקים הזו,שאני לא אצטרך להרגיש מוזר,או
שקרן,או פגום,אולי אני סתם בניתי על עצמי סיפור,אולי אפשר פשוט להשיל את
זה?

את האמת.שהייתי מעדיף לא לשאול את השאלות האלה...הייתי מעדיף לחיות
כהומו,לצאת יום אחד מהארון,ולהתמודד...פשוט לזרום עם החיים...אבל לא.

בעקבות כל השתלשלות העינינים החלטתי לברר עם עצמי בכל דרך אפשרית,מה ומי אני,באמת,לפני שאני מקבל את עצמי.

עוד שאלה זה איך מבינים מי אתה באמת?

לא...לא טיפולי המרה,טיפולי המרה זה לשנות אותך(לא שידוע לי שזה עובד)בכל
מצב,גם אם אתה לא מוכן נפשית,או שאתה עושה את זה מתוך לחץ של החברים
והמשפחה(ויש המווון לחץ)

אז אני בחרתי בדרך השניה,היותר "שפויה"-פסיכולוג.מבחינתי פסיכולוג הוא הדרך
הכי טובה להגיע להבנה אמיתית מי ומה אתה,תפקידו של הפסיכולוג הוא לשקף לך
את עצמך,את התשובות שלך,את הפחדים שלך את...הכל,בצורה מקצועית על מנת שיכול
לעזור לך להגיע להבנה עם עצמך,מה ומי עובר עליך.

לא עבר הרבה זמן,וכבר הגעתי אל הפסיכלוג הראשון שלי,הוא היה רב גדול כזה,עם זקן,ראש ישיבה!!!,כל הנתונים המלחיצים.

אמנם קצת נלחצתי בהתחלה אבל מהר מאוד נפתחתי והתחלתי לספר לו הכל,על העבר
המיני שלי,על האקסים שלי,על מי אני,ככה במשך חמש פגישות לערך..ואז,כבר
בפגישה העשירית הפגישה התנהלה כך שהוא הציג לי תמונות עירום של נשים ,ואני
הייתי צריך להסביר לו למה זה מגעיל,למה זה לא מושך,והוא גרם לי להבטיח לו
שאני אשב פעם בשבוע בשירותים ויאונן אל מול תמונות נשים עירומות

מזעזע,אבל כנראה שזה לא היה מספיק בשביל לעזוב אותו,הפסיכו כבר בפגישה הבאה
התנצל בכל מאודו (מרגש) על הפגישה הקודמת והבטיח שינוי בצורת הטיפול
ובגישה,בלעתי את זה,ונשארתי עוד 7 חודשים בערך,בתוכם הרבה לא קרה,לטוב
ולרע,בכל שבוע נזרקו 400 שקל לפח...ללא התקדמות משמעותית אם בכלל,עדיין
הייתי הומו,עדיין שנאתי בנות,לא להיט.

שבוע אחד הוא טס לחופשה של חודש|(נחשו מאיזה כסף) וכשהוא חזר,כבר לא הרגשתי
צורך לחזור אליו,לא שזה אומר,שאני לא הרגשתי צורך בטיפול פסיכולוגי אלא
שהוא,לא הציע טיפול כזה מבחינתי.וככה עברו עוד בערך חודשיים,יום אחד אבא
שלי בא אלי ואמר לי "מיכאל יש לך פגישה עם X y היום בשש בירושלים,לא
לאחר!"קולטים?בלי לשאול,בלי להתריע...כלום. למזלי הייתי מספיק חכם בשביל
לבדוק בגוגל ולגלות,שהוא אחד התומכים הנלהבים של עצת נפש,בתחילה אבא שלי לא
הבין מה הביג דיל,הראתי לו כתבה אחת.הוא הבין.

מפה לשם אני בחיפוש אחר פסיכולוג,והנה המודעת דרוש שלו,אני בכוונה מפרסם את
זה פה,כך שאם לך או לחבר שלך יש פסיכולוג טוב,שנמצא באזור המרכז,אתם
מוזמנים לכתוב את שמו בתגובות! :) והנה הדרישות

דרוש פסיכולוג

* חתיך(מבחינה פנימית כמובן,שיהיה נחמד)

*ללא דעות קדומות(ולכן עדיף שלא יהיה רבי)

*שיהיה סופר מוסמך

*שיהיה לו מחיר סביר

*שלא יהיה "יותר מידי בסדר עם גייז" כי...אני לא צריך חיבוק,אני צריך טיפול,אני רוצה לברר

זהו בערך...זאת רשמיתי התמימה והחמודה,מקווה שאתם מכירים מישהו העונה לדרישות הללו.

תודה ושבת שלום לה"טבים יפים שכמותכם!

תיהיו גאים במי שאתם,כי אתם הכי טובים שיש.

יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

איגי הקבוצות הדתיות פותחות שנה!

איגי-המקום בו עברתי את התהליך הכי מדהים בחיי,פותח שנה חדשה.

אם אתה הומו\לסבית\בי סקסואל\טרנגסטר או כל דבר אחר...איגי זה המקום בשבילך!

איגי זה בית

איגי זה להרגיש רגיל

איגי זה ללמוד עליך ועל הקהילה

איגי זה לעבור תהליך.

יום שני, 15 בספטמבר 2014

בעולם בו הכל ידוע.חלק א

אני קם בבוקר, מבואס מהחיים השעה פאקינג (יוווו איזה גס) שש וחצי ובא לי
לישון. אני עוצם עיניים וחוזר לישון.אותו חלום על הארנבונים המוזרים
והאלפקות המזמרות .אני מתעורר .שוב .לקול צעקותיו של אבי:

"מיכאל!!!! למה כתוב לך "ה" על המצח זה מין משחק כזה שלכם שם בישיבה?!"

לקום מוקדם זה מבאס.אבל אפילו יותר מבאס זה לקום מוקדם לקול צעקותיו של
אבא. אני ממצמץ קצת בשביל לראות את אבא,ופשוט "נשפך"מצחוק,אבא לא הסתכל על
המראה הבוקר כי על המצח שלו היה רשום גם אות אבל לא את אותה האות שלי...היה
רשום לו "ס" על המצח.כנראה שאבא לא ממש הבין מה כל כך מצחיק,כי הוא הביט
בי כאילו אני נפלתי מהירח

"תסתכל במראה אבא" המלצתי לו והמשכתי לצחוק.

אבא רץ אל החדר שלו,ופלט צעקה ואני שכבתי על המיטה משועשע...עד שהשישוע התחלף בפחד ובדאגה.

למה יש לי "ה" על המצח,הרי לא כתבתי דבר כזה...יכול ליהות שמישהו התגנב לפה
בלילה?קמתי מהמיטה קצת מפוחד יצאתי לסלון,מחפש איזשהו משו שונה.אבל הכל
היה זהה.

האדם היחידי שהיה יכול לכתוב את זה הוא אבא,כי רק אני והוא היינו בבית.

"אבא,יצא לך לאחרונה לקחת טוש לא מחיק ולכתוב לי ולך על המצח ס ו-ה?"

"מיכאל אתה יודע בדיוק כמוני...שבחיים לא הייתי עושה דבר כזה...היננתי,
ברור שאבא לא עשה דבר כזה,הוא אדם בוגר ורציני כמעט בן חמישים הוא בחיים לא
היה עושה דבר כזה...

אז שום חידה לא נפתרה,לא מי רשם,ולא למה רשום לי ה,ולאבא ס

נכנסתי אל הפייסבוק,וברגע שנכנסתי אליו נשטפתי בהקלה,כל העמוד היה מלא
בסטטוסים המתארים אותיות ס כתובות על המצח בצבע שלא יורד,אפילו
מאקו,וידיעות אחרונות החלו לסקר את התרחיש המוזר.דיפדפתי בבהלה אל תחתית
העמוד אך אך מסתבר שרק על המצח שלי נכתבה האות "ס"הודעת וואצאפ נשלחה אל
הפלאפון שלי,ובה כתב הרב שלי ש"למרות התרחיש המוזר אין כל סיבה שהלימודים
יפסקו,וכל תלמיד שלא יגיע ביום זה יענש בחומרה"

אני כבר עשיתי מספיק צרות ככה שהחלטתי שאלך לבית הספר,אך לא אחשוף את האות
המבישה לפני שאגלה מה משמעותה.לקחתי כובע קטן מהארון,דאגתי שהוא יחסה את
האות "ה" ויצאתי רגלית לכיוון הישיבה.

הרחוב היה נראה רגיל.
אבל האנשים שהלכו בו לא.

כולם הלכו במהירות חלקם מסתירים את המצח,חלקם לא.

אבל כולם היו נראים מודאגים,ואיך שלא? הרי לא בכל יום מופיעה לך אות על המצח...

הלכתי חצי שעב לערך...והגעתי אל הישיבה.הצילצול נשמע והתלמידים מיהרו לכיתות.

נכנסתי אל הכיתה,היא הייתה מלאה מלבד ארבעה ילדים שבחרו לא להגיע

התיישבתי על יד חברי לשולחן שאיך שלא,גם לו היה רשום"ס" על המצח

הרגשתי שונה.שוב.למה שוב? כי לא מספיק שאני נמשך לגברים,וזה מבדיל אותי מכל החברה כמעט,עכשיו אני גם צריך אות מסתורית על המצח?!

המורה נכנס לכיתה ולמעט מספר צחקוקים בעקבות ה"ס" על המצח שלו השיעור התנהל
כרגיל,בשלב מסוים במהלך השיעור כתבתי ס גדולה ומתחתיה ה גדולה וניסיתי
לברר את משמעותן של האותיות.

ניסיתי צרופים שונים

ה-הר(מה הקשר?!),ה'(בתור שם ה...אולי...אבל לא סביר שאני המשיח ככה שעדיין לא ברור...)איזה עוד מילים אני מכיר ב-ה?...

רגע....יכול ליהות שזה? הומו?

כן!!

כן!

זה מסביר למה לכולם כתוב ס

ס זה:

סטרייט...

פתאום הדברים נראים ברורים יותר...זאת
הסיבה שרק לי כתוב ה על המצח...וזאת הסיבה שלכולם כתוב ס...למה זה קורה אני
לא יודע.אבל לפחות את זה אני יודע...

מעניין למה המורה לתורה מאחר

ולמה יש תלמידים שלא הגיעו...

חלק-א

יום שני, 1 בספטמבר 2014

יום ראשון בישיבה:מחפש חניכים לאיגי

היום היה היום הראשון שלי בישיבה בתור שישיסט (כפיים,מגיע)
בכמה מילים:אין לי מושג מה הרפורמה החדשה של שיי פירון,אבל אני השפן ניסיונות שלה...ואף פעם לא האהבתי במיוחד ליהות שפן.

קמתי ליום הראשון אחרי לילה שלא נרדמתי
(תרשמו לעצמכם:לא לראות אשמת הכוכבים יום לפני החזרה ללימודים) התארגנתי
חצי שעה כשאני מתלבט באיזה לוק לבוא,לוק ה-קמתי-עכשיו -אבל- אני -עדיין-
נראה -סביר. או בלוק הרב-חשבת-שאני כופר?-איך-תסביר-הציצית-3
מטר-הזאת?!.(בחרתי בצדיק,זה תמיד עובד.) הגעתי לישיבה נרגש משהו,לא לפני
שאמא שלי צעקה לי בשער של הישיבה שהמכנסיים שלי נופלות,כל כך אמא.

כמו כל שנה הייתה ההתאספות הזאת של
ה-"וואי ממש הרזת" ו-וואי ממש גבהת" הייתה את ההתאספות,אבל לא היה את
המחמאות :( .דרך אגב עברתי לכיתה אחרת! (וואו...אני ממש מאבד את הקישוריות
במשפטים שלי)

כל התלמידים של כיתה י היו שם,וגם ראש
הישיבה היה שם בשביל לחלק סוכריות ולהזמין אותנו לחדר שלו לשיחה(פדופילי
משהו). בשלב מסוים קלטתי את עצמי מחפש תלמידים חדשים בתקווה שאני אראה שם
מישהו קצת יותר צבעוני(כן,כשאני אומר צבעוני אני מתכוון הומו.) היו רק
שתיים חדשים,אחד מהם היה חתיך אבל הוא היה סטרייט ייצוגי(מהאלה עם
הזיפים,ונעלי הכדורגל)

השני היה קצת ביישן כזה,נראה נחמד,אבל בהחלט לא הומו.

נכנסו לכיתה שלנו,יש לנו רב ממש נחמד,הוא
לא נראה לי הולך ליהות בעייתי,אבל מצד שני אמרתי את זה על רוב הרבנים שהיו
לי,וחלקם אמרו לחברים שלי שאני חולה נפש.

השיעור היה נחמד אני לא אלאה(אין מילה
כזאת) אתכם בפרטים,אבל במהלך השיעור שמתי לב לילד שישב מקדימה בכיתה,הוא
היה נראה ממש כמו עברי לידר,רזה כזה,אשכנזי,תנועות קצת נשיות,זהו.אני
מרוצה.יש לי פרויקט למהלך השנה הקרובה.להכיר אותו קצת,לשמוע מי הוא,מה
הוא,בתקווה שהוא יספר לי ואני אוכל לעזור לו,הכל כמובן יהיה בעזרת ה בלי
ללחוץ עליו.

חוץ מזה שאר היום היה סטנדרטי,המון שיחות
שחוזרות על עצמם,תפילת מנחה מרנינה,ו....בזכות שיי החתיך!(כבר אמרתי שאני
חולה עליו?) אני הולך ללמוד כתיבה יוצרת!!! ככה שאני הולך להתחיל לכתוב על
רמה!(שום דבר לא יעזור לי!)

אז זהו.זה היום הראשון,נחמד סתם ככה לשתף אתכם,ותראו קצת סימני חיים,כי הפסקתם להגיב ממזמן :)

יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

אהבה-שיר...שבא מבפנים

אהבה.

לימדו אותנו

וורד בתוך שדה כותנה

זו הדרך היחידה

מחשבה טיפשית

כתם של צבע בסרט שחור לבן

הרס כאב וחורבן

בכי בלי הבחנה

דפיקות לב מהירות

מקור כל הבעיות

אולי סתם האשמות

לכל התקוות והאכזבות

מנגינה נעימה בין כל הרעשים

הרגשת אמון בין שני אנשים

שניהם משקרים

ישיבה על ספסל בגינה ציבורית

יורד גשם,להזמין מונית

נשיקה ראשונה

שתיקה

פרידה

חוזרים, מרגישים ריקים

בוגדים. אשמים

הכל כרגיל

סתם אין כח

שוב כרגיל

צריך לדבר על הפיל

לא להרוס יום נהדר

תה חם ביום חורף קר

לחיות את היום לא לחשוב על מחר

לקום

ולגלות

מיטה ריקה

היא עזבה

כל מה שנשאר זה שאריות

שאריות של אהבה.

יום שני, 4 באוגוסט 2014

שמירת נגיעה-מתכון לזוגיות טובה?

"צריך להיפרד לעתים קרובות, כדי לאהוב תמיד."

שמירת
נגיעה,בתכלס נראה דבר מצחיק,ואפילו טפשי לפעמים,המצב כל כך עצוב,שיש לי
חברות שהמציאו חיבוק לשומרי נגיעה וגם כיף(הכל בלי מגע) מסוג הדברים שאתה
מסתכל ואומר "מה לעזאזל?!"

זה
מה שחשבתי עד ששתי מערכות יחסים נהרסו לי בגלל יותר מידי מגע,לקח לי זמן
להבין שזאת הסיבה,אבל זה תמיד היה זה,התחושה הבהמית הזאת,הזרימה עם
היצר,בלי שום ניסיון קטן לביית אותו,גרמה לי להיגעל מעצמי.הרי המון פעמים
משווים הומואים לבהמות-אפילו בתורה "וְאֶת
זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל
בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד
לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא (ויקרא י"ח, כ"ב-כ"ג).הפסוק
הזה תמיד עיצבן אותי...והוא עדיין מעצבן אותי.כי בעיית המיניות נמצאת גם
בקרב הסטרייטים.מה שכן אני לא מצליח לדמיין מערכך יחסים בלי מגע...הרי בכל
שיחה שלי עם גבר שאני מאוהב בו אני רוצה לחבק אותו,להחזיק לו יד,לנשק אותו
(סמיילי מסמיק)

הנקודה
היא,שהעיניין ההלכתי לא מציק לי,אני לא מתעניין בשמירת נגיעה בגלל סיבות
הלכתיות...אלא בגלל שמערכות היחסים שלי החזיקו מקסימום שבוע עד שהרגשתי
יותר מידי מיני,ונפרדתי מבן זוגי.

אבל אולי התורה עלתה פה על משהו?

אולי שמירת נגיעה היא הדבר שיכול לגרום להחזקת הקשר?

כי
לי כבר ממש נמאס להרגיש כמו איזה בהמה שלא שולטת בעצמה...מה שאני רוצה זה
רומנטיקה,זה מישהו לדבר איתו בכנות,ברור שגם משיכה חשובה...אבל המשפט "אין
אפטרופוס לעריות" ממש נכון,ואני יודע את זה,כי במערכת היחסים השניה שלי,כבר
ידעתי שזה יכול לדפוק הכל,ובכל זאת זה הגיע לשם שוב,ואולי הדרך היחידה
להתחמק מזה היא ללכת לקיצון השני שהוא שמירת נגיעה?

אבל איזו מין חברות היא בלי מגע?

אפילו בלי החזקת ידיים?

במה מתבטאת החברות?

אני לא יודע...

אבל מה שבטוח שלנסות לשמור נגיעה לא יהרוג אף אחד...(לפחות לא פיזית)

אז למה לא? :)

צום קל!!

רק עכשיו אני קולט שלא כתבתי שום דבר על תשעה באב...ביוש.

יום שבת, 2 באוגוסט 2014

עוד יום שישי רגיל.

"הסיבה היחידה שאני מדבר לעצמי היא שהתשובות שלי הן התשובות היחידות שמקובלות עלי."

הבלוג היה אמור להיסגר.

לא משהו רשמי,פשוט לאט לאט התחלתי לכתוב פחות ופחות.

זה כאב לי,כאב לי יותר מכל דבר אחר,שעכשיו גם דרך הכתיבה אני כבר לא כל כך
מצליח לשבור את חומת האדישות הזאת שיצרתי,עשרות פעמים התיישבתי אל מול
המחשב,והתחלתי לכתוב.אבל בסופו של דבר תמיד עצרתי אחרי עמוד או שנים,כי זה
כל מה שהצלחתי להוציא דרך הסדק בחומה.

אני מרגיש מלא,אני מנסה להוציא.ופשוט לא מצליח.

פשוט עצירות ספרותית.רק שאין כדורים לדבר הזה...

מכירים את התחושה הזאת? הראש רוחש,מלא בדברים,בתחושות בכאב,ובשמחה,אבל הכל
מבולבל כל כך עד שיש תחושה נוראית כאילו אין שם כלום? הרי כל כך הרבה
קורה,אני מרגיש כמו ספוג,שרק סופח חוויות

למשל ביום שישי דיברתי עם אמא על ברכה שכתבתי לחבר ליום הולדת,בברכה הזכרתי
שאני מודה לחבר שעזר לי בהכל גם לפני וגם אחרי מה שסיפרתי(על זה שאני
מומו) ,אמא ממש כעסה,היא אמרה שכל אחת תוכל להוציא ממנו באיזה סוד
מדובר,אני האמנתי בו...אבל איך היא יכולה להבין אמון כזה...ואז היא סיפרה
לי על חברה שלה,שהייתה נשואה חמש שנים,ואז פתאום בלי התרעה מוקדמת הם
נפרדו,הבנתי לאיפה היא חותרת הבעל היה הומו,אבל במקום שאמא תיהיה מזועזעת
שהבעל לא סיפר לאישתו,ובמקום לכעוס עליו.היא העריצה אותו,היא אמרה :

"למה אתה לא יכול ליהות כמוהו,למה אתה חייב לספר לכל דבר שזז עליך"

"ליהות כמו מה?!,הוא הסתיר מאשתו מי הוא באמת!,הוא שיקר.והוא ניצל אותה,את חושבת שזה טוב?!"

פה כבר ממש התחלתי לצעוק ועמדנו במרפסת.אמא התביישה ופחדה שחס וחלילה אנשים ישמעו מה שרק עורר בי את הכעס.

"הוא השאיר אופציות פתוחות!,הוא יכל לבחור להתחתן עם אשה!,אם חברים שלך יגלו,לא תוכל גם אם תרצה לנסות!"

כבר ממש לא היה לי כח לשיחות כאלה...ועוד תמיד יש לי את המחשבה שאני רק בתחילת התהליך ושיש לי עוד עשרות שנים של שיחות כאלה...

היה גם את השיחה עם אבא,רציתי להזמין פלאפון מהאינטרנט,אבל בגלל שאחי נלחם ברגעים אלה בעזה,הוא סירב.

במקום להגיד פשוט לא,הוא היה חייב להבהיר שכרגע אני אוויר בשבילו ושאני לא
אדבר איתו יותר היום.הוא היה כל כך מזועזע שאני לא בוכה כל חמש דקות וקורא
תהילים...לא הייתי מופתע,אבל בכל זאת...זה כואב כל פעם מחדש

אבל לפחות אתמול כשהתברר לי שאנחנו אמורים ליסוע לשבת בישיבה של אחי (שיחות
מעניניות כל שעה,ותפילות ארוכות) מה שמכיל כל דבר אפשרי שלא מעניין אותי.

הם אשרו להישאר בבית ולעשות שבת לבד עם אחותי,מה שלא ממש מתאים להם. ככה שיש התקדמות.

וואו...נחמד.אז כן הצלחתי להוציא משהו,בעזרת ה שזה לא היה חד פעמי

לילה טוב.

למרות שלא נראה לי שאצליח לישון הלילה.

יום רביעי, 2 ביולי 2014

דיי נו אני אכתוב בחופש.חופש.דאמ-אט :)

שלום לכם קוראי מיכאל חמדמדים:)

בכנות התגעגעתי לכתיבה...אבל,לא תמיד היה לי זמן,או שרציתי לנצל את הזמן ל...לחשוב.לפעמים אני שוכח לחשוב.

הנה עברה לה שנה,האמת? שזה הרגיש הרבה יותר זמן,הספקתי לעשות כל כך הרבה דברים(והוכרחתי לעשות לא פחות דברים...)

כל הזמן עוברת לי בראש השאלה האם זה לא היה יותר מידי דברים?

כי...כל כך הרבה קרה,דברים קריטים וחשובים,שצריך זמן לעכל אותם ולי אף פעם לא היה את הזמן הזה לדוג:

אחותי גילתה עלי:

היא הייתה בבית כשניהלתי שיחה עם ידיד לגבי החבר החדש שלי...ולכן מומלץ לסרוק את הבית לפני שמנהלים שיחה מסגירה

שבוע אחר כך אחי גילה:

הוא מצא סימניה שכתוב עליה:עברי לידר ודוד ויהונתן(כן...אני עד כדי כך קיצי)ו...מכתב שכתב לי החבר שלי(יש פה מגמתיות)

למחרת אבא גילה:

אחי סיפר לו על המכתב ועל הסימניה שכתב החבר(פעם שלישית גלידה)

לפני שבוע אמא גילתה:

היא מצאה ציור שציירתי.והיא הבינה.

זאת אומרת שכל.כל! המשפחה יודעת,בתוך פחות מחודשיים,חוץ מאחי הגדול ואחי הקטן ישתבח שמו.

טוב זה לא.כאילו..זה כן טוב מבחינה מסוימת...שלא הייתי צריך לעבור את כל
הסבל הזה של-מתי אתה מתחתן?וכל זה אבל...זה מוקדם מידי.צמוד מידי.ו...יש
להם אחריות עלי,ככה שאין לי באמת כח להכריע מה אני עושה עם עצמי,לפחות לא
לגמרי.

סך הכל זאת הייתה שנה משמעותית.

אבל זה לא אומר שאני אתנגד ששנה הבאה תיהיה פחות"משמעותית" :)

יום שבת, 7 ביוני 2014

לצעוד או לא לצעוד?זאת השאלה.

מצעד הגאווה כ-שמו כן הוא,מצעד שבו אנשים יכולים ליהות גאים

(בצורה המוחצנת של המילה)במי ובמה שהם.

איזה יום זה...יום שהערים המרכזים בארץ נצבעים בבגדים ציבעוניים,בצעקות
והמילה האסורה,נאמרת שוב ושוב,ירושלים,אילת אשדוד,תל אביב הכל נשטף בכל
צבעי הקשת ובכל גווני הקהילה,והומו שעד עכשיו היה קללה מבחינת קהל
הסטרייטים ,עומד מול אנשים חיי ונושם...ואולי גם...לא כל כך מזיק?זה יום
שבו אדם יכול ליהות כפי שרצה ליהות בכל יום אבל לא מתאפשר לו,וזה
יום(לדעתי)שבו הסטרייטים מבינים שהומו לא נושך,אלא רק רוקד עם תחתונים על
משאיות...

אני אישית עד השנה לא העיליתי על דעתי לבוא לשם...מכל מיני סיבות,גם כי לא
הייתי הכי גאה בזה במלוא מובן המילה וגם כי...היה לי אפס ידע,מצעד הגאווה
היה דבר שפשוט חייכתי שקראתי עליו...זה הכל.השנה...איזו שנה זאת
הייתה...השנה הכי גאה שלי,דיברתי בפעם הראשונה עם הומו דתי,הגעתי
לאיגי,סיפרתי לחמישה חברים עלי,היה לי חבר,אחותי גילתה,ואז אחי גילה ואז
הוא סיפר לאבא,התחלתי לכתוב את הבלוג,לכתוב שירים ולציר בנושא,התחלתי לכתוב
באתר חברותא...זאת בהחלט הייתה שנה משמעותית.ו...משהו בי רוצה לחגוג את
השנה הזאת,ובתכלס אני סקרן רצח לגבי כל מה שמתרחש שם,גם אם אני רק אראה שם
גברים בתחתונים...למרות שזה לא תמיד היה ככה...חבל לי קצת שהמצעד הפך ליהות
כל כך...כל כך מופגן,ואיבד קצת עם זה חלק מהמשמעות שלו...

המצעד הראשון היה משהו אחר לגמרי הוא היה אידיאולוגי הוא היה מלא כאב,הוא
צעק תקבלו אותנו היה לו מסר,וקצת יותר בגדים,היה לו תמימות,וגילוי,הוא היה
אמיתי והוא נבע מצורך של קבלה ולא מצורך לאוורר את החזה מידי פעם...נכון גם
המצעד השנה הוא אידיאולוגי,ונכון גם לו יש משמעות עצומה,לא מזלזל
אבל...הייתי רוצה לבוא כשאני יודע שאני בא לשם מטרה טובה,שאני מקדם
משו,שאני חלק ממשהו,במה אני עוזר כשאני מגיע למצעד אם כל מה שאני אעשה זה
ללכת עד לים?בנוככות שלי?לא בטוח...בתכלס אני רוצה לבוא.ואני כנראה אבוא
אבל...יש לי כמה מעצורים שאני מקווה שאוכל לדלג מעליהם...דבר ראשון,אם אני
מגיע למצעד אני מסתכן בחשיפה תקשורתית,מה שהסבירו לי שלא כל כך סביר אבל
אפשרי...דבר שני חשיפה חברתית-אני אוכל לראות שם פתאום חברים ואז איך אני
אסביר את החולצת נצנצים(צוחק:)?דבר שלישי זה הבעיה שהמשפחה שלי לא נראה לי
תתן לי לצאת מהבית ביום הזה,יש מצב שאני קם בבוקר ואני מוצא את עצמי אזוק
למיטה ביום שישי...אבל אני כן אעשה כל שאוכל כדי להשתתף,בטוח.

אז כן אני חושש,ונכון אנלא בטוח בחשיבות,אבל אני רוצה ליהות שם ביום הזה וליהות גאה לגמרי במי שאני

ליהות גאה בי,מיכאל ההומו הדתי.

יום חמישי, 29 במאי 2014

נמאס לי

נמאס לי.

נמאס לי מהכול.

נמאס לי לחייך חיוך מזויף שמאחוריו אין כלום.

נמאס לי לחיות לפי הבחירות של אחרים.

נמאס לי שאני כבר לא יכול לצחוק.

נמאס לי ללכת לאירועים שבמקום לשמח אותי הם רק הופכים אותי ליותר ויותר ריקני.נמאס לי מעצמי.

נמאס לי לשמוע את חברים שלי אומרים לי שהם שונאים הומואים.נמאס לי שכבר אף
אחד לא שם עלי.שכולם מחיכים חיוך מנומס,אבל לא מנסים לחדור ולהבין שאני לא
רק הבחור הביישן הזה

ומה אני עושה עם זה?כלום. אני רגיל לחיות ככה,להתרגל למשחק,להאמין בו ממש.עד שאני כבר לא אני אלא תוצר של אנשים אחרים

נמאס לי מאנשים,שמשחקים אותה חברים ותומכים,עושים איתי שיחות עמוקות ומתעלמים ממני כשאני רואה אותתם ברחוב.

מה אני יכול לעשות?אני לא רוצה את זה.אני רוצה חיים שמחים חיים מלאים,באהבה
ובאושר באמת שכן.אנלא נהנה מהדכדוך,ומהדיכאון.ומה? עכשיו אתה תקרא את זה
ותבוא ותשאל אם הכל בסדר?

תיתעניין לשניה ואז תשכח שאתה מכיר אותי?.

לא.אנלא אתן לזה לקרות.החומה על סף בניה,חומה שאני מייחל שמישהו יוכל לשבור.אני יודע שמתי החומה תיגמר להיבנות,אני כבר אאבד את עצמי.

נמאס לי להתבכיין ולא לעשות כלום.

אבל מה אני יכול לעשות?

להתפלל שלש תפילות,ואז להרגיש משמעות?

להתחיל להשתחרר?

לעזוב את המסגרות?איך אני יכול?אני דתי לאיפה אני אלך?

לעזוב את הישיבה?אבל כל החברים שלי...טוב כבר לא ככך חברים...אבל אני לא אסתדר במקום אחר

והבית...הבית הזה,עם אבא שמתייחס אל הנטיה שלי כמו מחלה

ואחות שמבחינתה אני כבר לא מיכאל.

האמת שיש לי מה לעשות,אני פשוט צריך להבין מה.

אבל בנתיים אני אבוד.שורף זמן ורגשות

מחפש משמעות.סיבה למה אני חשוב בעולם הזה,כותב בלוג,פותח קבוצה מנסה ליהות משמעותי,כי כשאני לא חלק ממשהו אני כלום.

אנלא מבקש רחמים.

ואני גם לא מבקש שיחה עם מישהו...

אני מבקש להבין,את עצמי.

וקיוותי שזה יקרה בעזרת הכתיבה.

וזה לא.

האמת שבאתי עכשיו לכתוב התנצלות על הפוסט המדכא,אבל יודעים מה?!אין על
מה.זה מה שאני מרגיש.באמת.אז אם אתם מתחברים למיכאל רק כשהוא מספר סיפורים
יפים.

לכו תקראו ספר. לילה טוב:)

יום שני, 19 במאי 2014

שיחה על הומואים ליד המדורה.

"לדעת מהו הדבר הנכון ולא לעשותו, היא הפחדנות האמיתית. "

יושבים ליד המדורה

אני מביט באש,מתרשם מהיופי

מהחום,והאור שנובע מכלום

שוקע.

ברקע שומע שיחה"הומואים יכולים לבחור אם הם רוצים ליהות או לא רוצים ליהות כאלה,ולכן אני לא מקבלת אותם,בסדר?!"

המשפט הזה...שנאמר על ידי חברה מהשבט,הוא...פשוט הגעיל אותי

לא ידעתי אם להסתכן ולהגיב או פשוט לשתוק ולבחור באפשרות הקלה.

נמאס לי לשתוק.

"שיר,הם לא יכולים לבחור."אמרתי לה.

"אם הם היו יכולים לבחור,נראה לך שהם היו רוצים בזה?נראה לך שמישהו היה מעדיף לחיות את חייו,כשהוא שונה?"

מאיפה אתה יודע מיכאל?אני יודע.אמרתי והבטתי באש

היה שקט כמה דקות צליתי מרשמלו ואז:"מיכאל,איך זה יכול ליהות שאין בחירה?אם
אין בחירה התורה לא הייתה אוסרת את זה.מה הטעם לאסור משהו שלא יכול
להשתנות?"

אני לא יודע למה זה כתוב בתורה,ואני לא יודע איך להתייחס לזה...

"התורה מלמדת אותנו איך לחיות מיכאל.אין מה לדעת.מה שכתוב בתורה הוא מעל לרצונות שלנו."

כן?מעל לרצונות?מה היית עושה אם הייתי אומר לך שכתוב בתורה שאסור לך לשכב עם גבר מהתורה,ושאת חייבת להמישך לנשים,אה?,מה היית עושה?

"הייתי מנסה להשתנות"

משתנה למען מי?!,למען איזה ספר?!

היית?!שקט.

שיר עזרה לי להבין.להבין איך אנשים מגיעים לשנאה ולהומופוביה,בגלל חוסר ידע
מחשבה שאני מבין בזה יותר מהם,סטיגמות,זה קשה שלא להיסחף לזה...לא שזה
מוצדק,אבל זה מובן.וקשה.

בסופו של דבר אני חושב שהיא הבינה.

אני מקווה.

אה כן,ומכבי ניצחה:)

יום חמישי, 15 במאי 2014

בקבוק יין לאירועים מיוחדים.(שלא קורים.)

יש לי בקבוק יין.

בקבוק יין אדום

14% אלכוהול

אולי הוא מטאפורה

אולי הוא אמיתי

אבל הבקבוק הזה

הבקבוק הזה תמיד איתי

אני שומר אותו למקרה שמשהו יקרה

משהו חדש,משהו אמיתי

אבל הוא עדיין סגור.

מחכה.

מחכה שמשהו מרגש כבר יקרה

ולי כבר נמאס לחכות

להביט ולא לשתות
לו רק יכלתי

לטעום את הרגש ולהתענג

לעצום עיניים,לשקוע,להתמוגג

מתי השגרה תיעלם,ותבוא ההרפתקה

כי הבקבוק הזה לא משתבח עם השנים

הוא אט אט

נוזל,מהסדקים

אל האדמה,וכל הרגשות לתהום נשפכים.

אני רוצה להשתכר

לא להיות עבד של מישהו אחר

ולהוציא את עצמי,את האני הכי אמיתי

כי נמאס לי להיות סגור

אולי עם היין שנשפך אזרום

ולפחות ביחד,ניפול לתהום.

יום שני, 5 במאי 2014

ניסתי לבכות.באמת שניסיתי.

אני עומד בבית הקברות,ומנסה.באמת מנסה לבכות.

עוצם עינים חושב על דברים עצובים

על ילדים בלי אבא

על פצעים שלעולם לא מגלידים

אז למה היא לא נוזלת?

הדמעה,למה במקום קולות הבכי יש דממה?

כי זה מה שהם היו רוצים?

שבדקה שלהם אנשים יעמדו,ופשוט יחשבו עליהם?,על הנופלים?

רציתי לתת להם יותר.

הרי אני עומד עכשיו על הארץ הזאת

במקום חייל אחר.

למה הוא מת ואני חיי?!

הרי הוא הרבה יותר טוב ממני,מסתם איזה הומו אחד.

הוא היה חייל,עם חזון,באמת בן אדם מיוחד.!

אבל הדמעה?מסרבת,אי שם מאחורה היא עוצרת.

אולי אני באמת בן אדם אדיש

אולי לאט לאט הפכתי ליהות בן אדם שכבר לא מרגיש

הרי הוא היה אבא,חבר ואח,הוא היה גיבור,אולי אני מפחד?

מפחד להביט בגיבורים,לחשוב עליהם,להבין כמה אני קטן

להבין שאני לא הייתי קופץ על הרימון אלא הייתי בורח

מבוהל,מפחד להבין כמה אני חלש,וכמה עבודה עוד יש

מעדיף לעצום עיניים,להזיז את הראש ולהתכחש

וכשאני על עצמי חושב,הדמעה נוחתת על הארץ

ומשקה את העץ.

מכירים את הצורך הזה?לבכות?לא כי צריך אלא כי מגיע,כי הייתי רוצה שזה מה שיעשו לי.שיתעצבו שעזבתי את העולם

אבל כנראה שאם אין לי קרוב משפחה כזה(ברוך ה) לא אוכל אף פעם באמת ובתמים
והתחבר לגמרי,עד לתחושת ההעצב העמוקה הזאת,שאני כל כך מנסה להגיע אליה,וזה
עצוב לי,שאני לא מצליח להגיע לזה.זה מעלה לי מחשבות,ולא בהכרח מחשבות
טובות,אבל למה בכלל אני צריך לבכות?,בשביל מה אני צריך את ההפגנה החיצונית
הזאת אם בפנים אני עצוב,וכואב את מותם של הנופלים,זה מאוד צבוע לרצות
להראות לנופלים ולאנשים את כל הרגשות שמרגישים,ואם זה לא בא.אז זה לא
בא.אני לא יכול להכריח את עצמי.כי אז זה פשוט לא יהיה אני.ואז מה זה
שווה.כלום

מה שהכי מוזר זה שהיום הוא יום עצוב ומכובד שבסופו של יום יהפך ליום שמח
ומהנה...איזה יצורים הפכפכים אנחנו לרגע אחד בוכים ולרגע אחד את שמחת יום
העצמאות שמחים,מה שמזכיר לי אותי בבית הספר היסודי שהייתה מלאה
בבכי,בבירורים שהיו חייבים להיעשות,בכאב עצום,שבסופו של דבר הביאה אותי
לשמחה אדירה ושלמות עצומה עם מי שאני.אז בעצם בשביל להגיע למשהו אמיתי ושלם
צריך לעבור את שתיהם :את הלילות הקשים והעצובים,ואת הלילות בחוץ עם
החברים,כי בזכות העצב מגיעה שמחה,ובזכות השמחה מגיע העצב.צריך לדעת להשלים
ולקבל את שתיהם,ולא להיבהל מרגעים בודדים ועצובים כי בוודאות הימים האלה
יהפכו בסופו של דבר לימים מאושרים.

יום זיכרון משמעותי,וחשוב.

ויום עצמאות שמח!!!

יום שישי, 2 במאי 2014

טוב תקישבו,אני...הומו.חלק א

מוזיקה זה התמכרות.כמו יין וסמים.

יום רביעי,אני ועוד ארבעה חברים טובים נוסעים לירושלים,למה?כי זאת עיר
הקודש כמובן!...ו...יש שם אחלה חומוס אז לא צריך יותר מזה.החלטנו את זה
נורא מהר יומיים מראש,אחרי חצי שנה של לימודים פסיבים מגיע לנו חופש.אבל לא
סתם ללכת לשתות איזה קפה מר בארומה.משהו גדול.אני הצעתי טיול של
יומיים,וחשבנו לאיפה,ובגלל שרציתי ללכת מקום הכי גאה שיש(ציניות)אז
אמרתי-"היי,למה שלא נלך לירושלים"ומסתבר שזה היה אחלה רעיון,קמנו ביום
רביעי מוקדם,כל אחד עם מזוודה פאקצית,ואני עם תיק גב,גאה בזה שהומו הוא לא
בהכרח סופר פאקצ:),הגענו לתחנה בשבע כולם עייפים,מגיעים לתחנה,ורואים את
הקוו שלנו מתקרב,אחנו רצים לאוטובוס הוא סוגר דלתות ונוסע...מסוג הרגעים
שאתה תוהה לעצמך,למה יש אנשים כל כך טובים בעולם

האוטובוס החולף,סה...בכלל לא רציתי לעלות עליך

מחכים עוד חצי שעה בראבאק האוטובוס מגיע,כולם עולים שמחים ומאושרים
לאוטובוס,שואלים ליתר ביטחון אם הוא מגיע לירושלים,הנהג מגיב כמובן
מאליו,ילדים,בקול המזלזל של הנהגים הוותיקים,אתם לא שמתם לב שאני נוסע
לכיוון דרום מזרח?!מאחורינו איזה זקן גיחגח,אתם צריכים לעבור צד,הוא
אומר,ואני חושב לעצמי,וואו.כן אני באמת צריך לעבור צד.אמרתי לו:וואי
צודק...באמת שחכתי את המצפן בבית וירדנו מהאוטובוס מבואסים אגוזים,כשאנחנו
עוברים צד(חשבתי אולי זה ישפיע אבל איזה גבר עבר והרס לי את כל
התקוות)בסופו של דבר עלינו עיפים אך מרוצים והתיישבנו באוטובוס,כל אחד היה
עיף,ומבואס אז הוא התחבר לאינפוזיה המוזיקלית,גם אני כמובן!,לשירו של עברי
לידר,אביתר בנאי,אהוד בנאי,

בסופו של דבר הגענו,כי כמה המזל כבר יכול לדפוק בן אדם.עיר הקודש.יוצא
מהאוטובוס נושם אוויר עמוק,ושואף את כל העשן שלו.טמטום.מיד כשירדנו הלכנו
אל האכסנייה שלנו אכסנייה קטנה המוקמת ברחוב יפו 44(ממליץ בחום ובקור)

השארנו את רוב הדברים ולקחנו רק את מה שחיוני,כמובן ששחכנו את הכסף והיינו צריכים לחזור אל החדר...:)

לאחר מספר דקות של הליכה נינוחה ברחובות ירושלים הגענו אל ממילא,הקניון
האגדי,שם צילמנו את הפסלים העמוקים(כי אם אי אפשר ליצור יצירה אומנותית,בוא
נצלם בצורה אומנותית,הגיון פשוט)

ובעיקר הבטנו בבגדים ללא יכולת לקנות אותם(400 שקל גינס!)אחרי שוטטות של
איזה שעה שהעלתה לנו את רף הפסיביות,הגענו לכתול(ישתבח שמו!)

נכנסו אל רחבת הכותל מפלסים את דרכנו דרך ההמון ואיזה צדיק אחד הביא לנו
פתק שהסביר את סיבת ההתאספות העצומה בכותל-עצרת גשמים.יופי,לפחות אין סכנה
שנתרטב.לקחתי את הפתק שהכנתי מראש בבית,אתם מוזמנים לשאול אותי בפרטי מה
נכתב בו(michael katz בפייסבוק) והכנסתי אותו לכותל,ולמזלי הוא לא נשרף
כשנגע באבנים הקדושות.נשיפת הקלה,וכניסה אל בית המדרש שנמצא בצמוד אל
הכותל"בוא נלמד משו" הצעתי "גמרא לקראת המבחן"על מנת לצאת ידי חובת הגעה
לכותל ולמידה בכותל.

לאחר חצי שעה של למידה באווירה של קדושה עצומה,או שהיה שם אחלה מזגן,יצאנו
מן הכותל לכיוון המסעדה,מסעדה?מה?הם תכלס השקיעו כסף,הקמצנים האלה?אז הרשו
לי להרגיע אתכם,הלכנו למסעדת גבריאלה רק בגלל שקנינו קופון לפני...הגעננו
אל המסעדה וכמו צדיק טוב שאלתי אם כשר אמרו שכן והציגו תעודה,עשיתי עצמי
מעיין היננתי בראשי והתיישבתי לצד החברים,מה תרצה להזמין?ניגש אלי מלצר
חתיך :)

ממממ,אני חושב שאקח טונה.

טונה,אוקיי הוא רשם על הפנקס הקטן וחייך

האם תרצה אותה עם דם,או בלי?

עם מה?!,שאלתי מופתע

דם,דם.אתה לא רוצה אני מבין?

לא.

החלפתי אני וחבר מבטים,הרי זאת מסעדה כשרה,אבל מה לעשות יצר הקמצנות ניצח ונשארנו במסעדה.

מהר מאוד האווירה עלתה צחקנו אכלנו,אכלנו,ו...אכלנו,ו!אכלנו.בסופו של דבר
שמנים אך מרוצים,התגלגלנו בחזרה אל האכסניה.אחד מן החברים שלף ליקר שוקולד
עם חמש אחוז אלכוהול,כל אחד שתה כוסית קטנה,ובסופו של דבר התיישבנו על
המיתות כל אחד על מיתתו,כשאני,כן בטח תופתעו יושן במיטה הזוגית עם עוד חבר.

"תקשיבו אני...רוצה לשתף אתכם במשהו"אמר שמואל,חבר ממש טוב שלי.

כן שמואל?

"אני לא בטוח אם כדאי אבל...זה יכול לשנות את ההסתכלות שלכם עלי,יכול ליהות שלא תרגישו כבר בנוח לידי,ו...אני צריך לחשוב על זה טיפה"

ואני בראש שלי חושב,חבר שלי יוצא מהארון!!,יש לי חבר כמוני,נוכל לדבר על זה,לצחוק ביחד,אולי אפילו אוכל להביא אותו לאיגי!

"תקשיב שמואל,אני חושב שגם אני רוצה לספר משו דומה,אולי תספר לי,ואז יהיה לנו יותר קל אם נספר ביחד."

שמואל:"תקשיב אני...אני אחשוב עלזה.

גם אני.הבטתי בחמשת החברים ועשיתי לי טבלת כדאי או לא כדאי בראש.

כדאי כי:

*אני סוף סוף אפסיק לשקר לידם

*אני אוכל ליהות אני בלי מסכות,ואוכל לדבר לידם עם אנשים מאיגי

*אני אוכל לשתף אנשים שנמצאים וחיים איתי ביומיום על דברים שעוברים עלי

*אוכל להיתיעץ איתם,ולקבל הבנה ותמיכה מצידם בסיטואציות חברתיות

לא כדאי כי:

*אולי הם לא יקבלו את זה ויתנתקו ממני

*אולי הם יבינו אבל יתיחסו אלי שונה

*אולי הם חשבו שאני לא מבין ושכדאי להם לספר לראש הישיבה

*אולי חבר יספר למישהו

*אולי הם יגעלו ממני

בקיצור,היו יותר חסרונות מיתרונות

אבל היתרונות היו בטוחים,והחסרונות כנראה לעולם לא יקרו.

אז החלטתי לקום מן המיטה ולהיתיעץ עם המדריך שלי באיגי(כשאני לבוש בבוקסר בלבד!:)

ערב טוב המדריך!

ערב טוב מיכאל,אתה יודע מה השעה?(שלוש בלילה)

כן...

אסור לי לדבר איתך בשעות כאלה אלא אם כן זה ממש דחוף

זה דחוף.יותר מתמיד.

כן?מה קרה?

אני נמצא פה באכסנייה בירושלים עם עוד ארבעה חברים וחשבתי לצאת ביפנהם מהארון

תקשיב מיכאל...זה מאוד יפה שכבר בגיל כזה אתה רוצה לצאת מהארון אבל...

כן?

אני חושב שזה מוקדם מידי,שעדיף לחכות כמה שנים ולספר להם ביחידות

אוקיי

בסדר?

בסדר,לילה טוב.

החלטתי בראש שאני לא אספר וחזרתי לחדר.

טוב,שבת מתקרבת...וזה לא שהפסקתי לכתוב בבלוג
זה שבכל הזמן הזה אני כתבתי את הפוסט הזה,אז אתם מוזמנים לחזור ולעקוב
להגיב,ולשתף כמו שרק אתם יודעים,המשך יגיע בקרוב.מאוד בקרוב.